דיני משפחה

סוגיית המשמורת נחלקת לשני סוגים עיקריים 1 . משמורת משפטית הכוונה לאפוטרופסות, מדובר בסמכות הכרעה וקבלת ההחלטות המשמעותיות בנוגע לילדים (החלטות רפואיות, מוסד חינוך, אורח חיים וכו'). לרוב, מנותקת מהמשמורת הפיזית. 2. משמורת פיזית הכוונה להחזקה הפיזית של הקטין, אצל מי יגור הילד בפועל. יכולה שתהיה בלעדית (אצל הורה אחד בלבד), משותפת (שיתוף מוחלט של שני ההורים), או מפוצלת (כל הורה מקבל משמורת על ילד אחר). עיקרון "טובת הילד" חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כי אפוטרופסות כוללת את החובה לדאוג לצורכי הקטין, ובתוך כך לדאוג לחינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה, קביעת מקום מגורים וסמכות לייצגו במישורים המתאימים. עוד נקבע בחוק כי על ההורים לדאוג לטובתו של הקטין. הפתרון הפשוט הנוגע לסוגיית המשמורת הוא בהסכמת שני ההורים, בעת פרידתם, בני הזוג מגיעים להסכמה משותפת בנוגע לסוגיית המשמורת (אצל מי יגור הקטין באופן מלא או חלקי, הסדרי השהות לבן הזוג השני וכו'). ואולם, גם במקרה בו הצדדים מגיעים להסכמה משותפת, בית המשפט לענייני משפחה עדיין נדרש לאשר הסכמה זו, וזאת אם מצא שההסדר עליו ישנה הסכמה משקפת את טובת הילד. במקרה בו אין הסכמה בין ההורים, הערכאה השיפוטית אשר בה נדון העניין תקבע בהתאם לשיקול דעתה, ובלבד שהאם תקבל משמורת מלאה על ילדים מתחת לגיל 6 שנים. גם כאן, השיקול המרכזי שעומד לנגד עיני הערכאה הוא טובת הילד, ובפרט לילדים מתחת לגיל 6, חזקת הגיל הרך. חזקה זו קובעת כי במידה ולאם יש מסוגלות הורית, ואין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, טובת הילד כאשר הוא מתחת לגיל 6 היא להיות בחזקתה של אימו. מה לגבי רצון הילד? הדבר תלוי בגילו של הקטין – בגיל בו הוא מבין את משמעות סוגיית המשמורת, ובמצב הוא בוגר נפשית להבין את השלכות ההחלטה, הערכאה השיפוטית תייחס לרצונו חשיבות אמיתית, אלא אם הדבר אינו עומד בקנה אחד עם טובתו האובייקטיבית. הסדרי שהות עם ההורה שאינו משמורן הסדרי השהות מסדירים את זמני הביקור של הילדים, בעבור ההורה שאינו משמורן. נושא זה נקשר באופן טבעי לסוגיית המשמורת, ולכן, הערכאה השיפוטית אשר "תפסה" את הסמכות לדון בנושא המשמורת, תדון באופן ישיר אף בסוגיית הסדרי השהות. גם כאן, יכולה שתהיה הסכמה בין בני הזוג בנוגע לסוגיית הסדרי השהות ועיגון לכך בהסכם הגירושין. במידה ואין הסכמה שכזו, הערכאה השיפוטית המוסמכת תידון בעניין זה בהתאם למסוגלות ההורית של כל אחד מההורים, ובהתאם להחלטות הנובעות ישירות מהמשמורת. כך למשל, יכולים להיקבע הסדרי שהות מורחבים, לפיהם נהוג כי במידה והורה מקבל משמורת על הילדים, ההורה השני יכול שיהיה זכאי להסדרי שהות של פעם ו/או פעמיים בשבוע (זמני ביקור) שעשויים לכלול אף לינה במקום מגוריו של ההורה שאינו משמורן, וכן שהייה יחדיו בכל סוף שבוע שני. הסדרי שהות מורחבים אינם חייבים להיות מעוגנים באופן ספציפי, אלא יכולים לאפשר שיקול דעת רחב לשני ההורים. הסדרי השהות יכולים להיות אף מצומצמים, הכוללים ביקורים בימים ספציפיים ובשעות מוגדרות, ואינם כוללים לינה ושהות במהלך ימים רצופים. סמכות השיפוט הן בית הדין הרבני והן בית המשפט לענייני משפחה (הסמוכים למקום המגורים של בני הזוג) מוסמכים לדון בסוגיית המשמורת. העניין ידון אצל הערכאה השיפוטית אשר "תפסה" סמכות ראשונה (אצל מי הוגשה התביעה קודם לכן)

לפי ההלכה היהודית, על הבעל החובה לדאוג לפרנס את אשתו, כל עוד הם נשואים, ולדאוג כלכלית לילדיו. תביעה זו יכולה להיות מוגשת בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה, בהתאם ל"תפיסת" הסמכות הראשונה, ולרוב היא תוגש ע"י האישה, בתור המשמורן הטבעי של הילדים וזו שעתידה להיפרע ולעשות שימוש בכספים אלו. מזונות אישה הליך הגירושין וקבלת הגט נמשך זמן רב, ולכן, כל עוד בני הזוג נחשבים כנשואים, הבעל חייב לזון את אשתו. ככל והבעל לא עושה כן, יכולה האישה להגיש תביעה למזונותיה, על תקופת הזמן בה הם נחשבים כנשואים. ההלכה קובעת כי התשלום נקבע בהתאם לעקרון "עולה עימה ואינה יורדת", לפיו הבעל מחויב להמשיך ולספק לאישה את רמת החיים אליה הורגלה, ובהתאם לשכרו של הבעל. ואולם, ניתן להתחשב בשיקולים נוספים בקביעת שיעור מזונות האישה – יכולת השתכרות האישה, מקום מגוריה לאחר פתיחת ההליך, עילת הגירושין בגינה הוגשה התביעה וכו'. מזונות ילדים בעניין זה, קובעת ההלכה, כי על אב הילדים לדאוג כלכלית לצורכיהם עד להגיעם לגיל 18, ע"י תשלום מזונות המבטיח דיור, ביגוד, חינוך, מזון וכו'. אף אם בני הזוג אינם נשואים, האב עודנו חייב במזונות ילדים. הסכום נקבע בהתאם לצורכי הילדים, שכן גם אם יכולת ההשתכרות של האב אינה גבוהה, עליו לסייע בכלכלת הילדים בהתאם לרמת החיים אליה הורגלו. בנוסף, הסכום נקבע בהתאם לגיל הילדים, וכן בהתאם לסוג המשמורת והסדרי השהות שנקבעים לילדים. כלומר, במשמורת משותפת, בני הזוג נוטלים יחדיו את ה"עול הכלכלי" שבגידול הילדים, ולכן, ההוצאות נחלקות בין שני ההורים. לכן, נקבע זה מכבר כי יש להתחשב ביכולות ההשתכרות של שני בני הזוג, ובמידה ושניהם יכולים לכלכל את הילדים לבדם, לא יקבעו מזונות ילדים לטובת האם.  **חשוב לציין כי במקרים מסוימים, נפסק כי כאשר יכולת ההשתכרות של האם גבוהה משל האב, ובין בני הזוג יש משמורת משותפת, היא עשויה לשלם לאב מזונות ילדים הנובעים מדין צדקה.

בכדי שבית הדין הרבני יעניק תוקף לגירושין, ויקבל את התביעה, יש להוכיח קיום אחת מעילות הגירושין המפורטות (שונה בין גבר לאישה). מתי תוגש תביעת גירושין? כאשר רק אחד מבני הזוג מעוניין לסיים את חיי הנישואין והזוגיות, או לחילופין, כאשר ישנה הסכמה לגירושין אך אין הסכמה על חלוקת המשאבים והמשמורת, ופגישת יישוב הסכסוך אינה צלחה.  היכן תוגש תביעת הגירושין? בהתאם לדתו ולמעמדו האישי של אחד מבני הזוג. בני זוג יהודים יצטרכו להגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני (אף אם נישאו בנישואין אזרחיים). בני זוג נוצרים יצטרכו להגיש תביעה זו בבית הדין הנוצרי (המאגד תחתיו את עשרת הדתות הנוצריות המוכרות בישראל), בני זוג מוסלמים יצטרכו להגיש את התביעה בבית הדין השרעי, ובני זוג דרוזים יגישו תביעה זו בבית הדין הדתי של העדה הדרוזית. במקרה ומדובר בבני זוג שאינם מאותה הדת, או לחילופין, בני זוג מאותו המין, על בן הזוג שמעוניין בגירושין לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. במה נדון כחלק מתביעת הגירושין? תביעת הגירושין כאמור, נתונה לסמכותו הבלעדי של בית הדין הרבני, בהתאם לדתם של בני הזוג. ואולם, בעניינים הנלווים לתביעת הגירושין – מזונות אישה וילדים, משמורת ילדים, חלוקת רכוש וכו' – הסמכות לדון בעניינים אלו, נתונה לבית הדין ו/או לבית המשפט לענייני משפחה. הבחירה היכן ידונו העניינים הנלווים כאמור, נקבעת ע" "מרוץ הסמכויות". משמעו של "מרוץ" זה הוא שבכדי להבטיח את סמכותו של ערכאה שיפוטית מסוימת בעניין מסוים, יש להגיש את התביעה אליה קודם. מה זה אומר בפועל? בן הזוג שהגיש את תביעת הגירושין לבית הדין יכול להחליט אם לכרוך עניינים אלו לתביעה זו, או שמא להגיש בגינם תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה. כמובן שניתן לבחור אף לפצלם בין הערכאות השונות, כך שחלק יצטרפו לתביעה בבית הדין, וחלק ידונו בבית המשפט. אם לא עשה כן, בן הזוג שכנגד יוכל להקדימו, ולתפוס סמכות כרצונו.