לפי ההלכה היהודית, על הבעל החובה לדאוג לפרנס את אשתו, כל עוד הם נשואים, ולדאוג כלכלית לילדיו. תביעה זו יכולה להיות מוגשת בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה, בהתאם ל"תפיסת" הסמכות הראשונה, ולרוב היא תוגש ע"י האישה, בתור המשמורן הטבעי של הילדים וזו שעתידה להיפרע ולעשות שימוש בכספים אלו.

מזונות אישה

הליך הגירושין וקבלת הגט נמשך זמן רב, ולכן, כל עוד בני הזוג נחשבים כנשואים, הבעל חייב לזון את אשתו. ככל והבעל לא עושה כן, יכולה האישה להגיש תביעה למזונותיה, על תקופת הזמן בה הם נחשבים כנשואים.

ההלכה קובעת כי התשלום נקבע בהתאם לעקרון "עולה עימה ואינה יורדת", לפיו הבעל מחויב להמשיך ולספק לאישה את רמת החיים אליה הורגלה, ובהתאם לשכרו של הבעל. ואולם, ניתן להתחשב בשיקולים נוספים בקביעת שיעור מזונות האישה – יכולת השתכרות האישה, מקום מגוריה לאחר פתיחת ההליך, עילת הגירושין בגינה הוגשה התביעה וכו'.

מזונות ילדים

בעניין זה, קובעת ההלכה, כי על אב הילדים לדאוג כלכלית לצורכיהם עד להגיעם לגיל 18, ע"י תשלום מזונות המבטיח דיור, ביגוד, חינוך, מזון וכו'. אף אם בני הזוג אינם נשואים, האב עודנו חייב במזונות ילדים.

הסכום נקבע בהתאם לצורכי הילדים, שכן גם אם יכולת ההשתכרות של האב אינה גבוהה, עליו לסייע בכלכלת הילדים בהתאם לרמת החיים אליה הורגלו. בנוסף, הסכום נקבע בהתאם לגיל הילדים, וכן בהתאם לסוג המשמורת והסדרי השהות שנקבעים לילדים. כלומר, במשמורת משותפת, בני הזוג נוטלים יחדיו את ה"עול הכלכלי" שבגידול הילדים, ולכן, ההוצאות נחלקות בין שני ההורים.

לכן, נקבע זה מכבר כי יש להתחשב ביכולות ההשתכרות של שני בני הזוג, ובמידה ושניהם יכולים לכלכל את הילדים לבדם, לא יקבעו מזונות ילדים לטובת האם.



**חשוב לציין כי במקרים מסוימים, נפסק כי כאשר יכולת ההשתכרות של האם גבוהה משל האב, ובין בני הזוג יש משמורת משותפת, היא עשויה לשלם לאב מזונות ילדים הנובעים מדין צדקה.