סוגיית המשמורת נחלקת לשני סוגים עיקריים

1. משמורת משפטית

הכוונה לאפוטרופסות, מדובר בסמכות הכרעה וקבלת ההחלטות המשמעותיות בנוגע לילדים (החלטות רפואיות, מוסד חינוך, אורח חיים וכו'). לרוב, מנותקת מהמשמורת הפיזית.

2. משמורת פיזית

הכוונה להחזקה הפיזית של הקטין, אצל מי יגור הילד בפועל. יכולה שתהיה בלעדית (אצל הורה אחד בלבד), משותפת (שיתוף מוחלט של שני ההורים), או מפוצלת (כל הורה מקבל משמורת על ילד אחר).

עיקרון "טובת הילד"

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כי אפוטרופסות כוללת את החובה לדאוג לצורכי הקטין, ובתוך כך לדאוג לחינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה, קביעת מקום מגורים וסמכות לייצגו במישורים המתאימים. עוד נקבע בחוק כי על ההורים לדאוג לטובתו של הקטין.

הפתרון הפשוט הנוגע לסוגיית המשמורת הוא בהסכמת שני ההורים, בעת פרידתם, בני הזוג מגיעים להסכמה משותפת בנוגע לסוגיית המשמורת (אצל מי יגור הקטין באופן מלא או חלקי, הסדרי השהות לבן הזוג השני וכו'). ואולם, גם במקרה בו הצדדים מגיעים להסכמה משותפת, בית המשפט לענייני משפחה עדיין נדרש לאשר הסכמה זו, וזאת אם מצא שההסדר עליו ישנה הסכמה משקפת את טובת הילד.

במקרה בו אין הסכמה בין ההורים, הערכאה השיפוטית אשר בה נדון העניין תקבע בהתאם לשיקול דעתה, ובלבד שהאם תקבל משמורת מלאה על ילדים מתחת לגיל 6 שנים. גם כאן, השיקול המרכזי שעומד לנגד עיני הערכאה הוא טובת הילד, ובפרט לילדים מתחת לגיל 6, חזקת הגיל הרך. חזקה זו קובעת כי במידה ולאם יש מסוגלות הורית, ואין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, טובת הילד כאשר הוא מתחת לגיל 6 היא להיות בחזקתה של אימו.

מה לגבי רצון הילד?

הדבר תלוי בגילו של הקטין – בגיל בו הוא מבין את משמעות סוגיית המשמורת, ובמצב הוא בוגר נפשית להבין את השלכות ההחלטה, הערכאה השיפוטית תייחס לרצונו חשיבות אמיתית, אלא אם הדבר אינו עומד בקנה אחד עם טובתו האובייקטיבית.

הסדרי שהות עם ההורה שאינו משמורן

הסדרי השהות מסדירים את זמני הביקור של הילדים, בעבור ההורה שאינו משמורן. נושא זה נקשר באופן טבעי לסוגיית המשמורת, ולכן, הערכאה השיפוטית אשר "תפסה" את הסמכות לדון בנושא המשמורת, תדון באופן ישיר אף בסוגיית הסדרי השהות.

גם כאן, יכולה שתהיה הסכמה בין בני הזוג בנוגע לסוגיית הסדרי השהות ועיגון לכך בהסכם הגירושין. במידה ואין הסכמה שכזו, הערכאה השיפוטית המוסמכת תידון בעניין זה בהתאם למסוגלות ההורית של כל אחד מההורים, ובהתאם להחלטות הנובעות ישירות מהמשמורת.

כך למשל, יכולים להיקבע הסדרי שהות מורחבים, לפיהם נהוג כי במידה והורה מקבל משמורת על הילדים, ההורה השני יכול שיהיה זכאי להסדרי שהות של פעם ו/או פעמיים בשבוע (זמני ביקור) שעשויים לכלול אף לינה במקום מגוריו של ההורה שאינו משמורן, וכן שהייה יחדיו בכל סוף שבוע שני. הסדרי שהות מורחבים אינם חייבים להיות מעוגנים באופן ספציפי, אלא יכולים לאפשר שיקול דעת רחב לשני ההורים.

הסדרי השהות יכולים להיות אף מצומצמים, הכוללים ביקורים בימים ספציפיים ובשעות מוגדרות, ואינם כוללים לינה ושהות במהלך ימים רצופים.

סמכות השיפוט

הן בית הדין הרבני והן בית המשפט לענייני משפחה (הסמוכים למקום המגורים של בני הזוג) מוסמכים לדון בסוגיית המשמורת. העניין ידון אצל הערכאה השיפוטית אשר "תפסה" סמכות ראשונה (אצל מי הוגשה התביעה קודם לכן)